ד"ר אלברט היים – אבי הגזע
אלברט היים Albert Heim (1849-1937) , היה בן של סוחר מציריך.
כבר כילד התלהב מהרי האלפים השווצריים ובלט בכישוריו כחד עין וצייר כישרוני. אחרי בחינות הבגרות, בגיל 17, הצטרף כחבר במועדון מטפסי ההרים האלפיניים. מהר מאוד הוא התפרסם ביכולתו לצייר פנורמות של ההרים. אחרי לימודי גיאולוגיה באוניברסיטת ציריך, וסמסטר אחד בברלין, הפך בגיל 22 , בשנת 1871, לפרופ' בטכניון בציריך. שנה אחר כך קיבל גם פרופסורה של האוניברסיטה בציריך. מתחילת דרכו הוכיח עצמו כמורה כישרוני, שהצליח להלהיב את התלמידים, והיה מסוגל להסביר גם דברים מסובכים ביותר בעזרת הציורים שלו. בשנת 1871 הוא התחתן עם ד"ר מרי ווגטלין, האשה הראשונה שניהלה מרפאה משלה בשוויץ. הוא היה מומחה בעל שם לגיאולוגיה של ההרים. הרבה פעמים ביקשו ממנו חוות דעת וחישובים גיאולוגיים, עבור אגמים מלאכותיים, מינהרות וכד'. בנוסף הוא היה פעיל בסוגיות חברתיות, סוציאליות, פעל כנגד אלכוהוליזם ובעד קידום זכויות נשים. הוא כתב בחייו הארוכים יותר מ- 200 פירסומים, בין היתר כמה חידושים בגיאולוגיה. הוא היה חבר כבוד של 37 חברות וד"ר כבוד של אוניברסיטאות ברן ואוקספורד. בצד התלהבותו מההרים, אהבתו העמוקה היתה לחיות, במיוחד לכלבים. אחרי מותו של כלבו הראשון, שהיה מגזע אייריש סטר, הוא קנה ב-1887 בגרמניה את זוג הניו-פאונדלנד הראשון שלו, פלוטו וטייטיס. ב- 2.7.1888 הוא התקבל להתאחדות השוויצרית לקינולוגיה (לכלבנות), שהיתה קיימת כבר חמש שנים. במסגרתה הוא היה פעיל מאוד עד סוף חייו, בצד כל פעילויותיו האחרות.
בשנת 1889 הוא הביא 2 ניו-פאונדלנד ישר מניו-פאונדלנד היה זה היסוד לקשר מתמשך עם ארץ המוצא של הגזע. זה הבסיס לבית גידולו של ניו-פאונדלנד בשם "פון ולפבאך", שנהייה מהר מאוד מפורסם בין הכלבנים. חוקר הטבע אלברט היים התעניין בעיקר בגזעים הקדומים שנשארו טבעיים ושהיו מסוגלים גם לעבוד ולעזור לבני האדם. הוא פעל ללא לאות לכך שכל בעלים ייתן לכלב שלו את "האפשרות לעבוד", הוא האמין כי הדבר מעניק בריאות פיזית ונפשית לכלב. הוא לימד את הניו-פאונדלנדים שלו לעבוד במים ולמשוך עגלות קטנות. בשירות של משיכת עגלות הוא ראה פעילות חיובית עבור כל זני הכלבים הגדולים. היים פעל בשיתוף המשרדים הממשלתיים עבור "שמירת המקצוע" של הגזעים העתיקים. הוא לא התלהב מהטרנד האופנתי של אילוף קשוח בסגנון כלבי המשטרה. מהר מאוד הוא צבר מוניטין כשופט בתערוכות כלבים, בהתחלה כמומחה לניו-פאונדלנד ואחר כך כמומחה לגזעים אחרים. בעזרת דוחות השיפוט שהוא כתב על הכלבים ששפט, הוא פירסם בעיתון הכלבני "צנטרל בלאט", תיאורים של טיפוסי הכלבים השונים, להם נילוו דיוקנאות שצייר. יחד עם כל הידע המקצועי שלו לגבי טיפוסי הכלבים הוא ראה בכל כלב, גם המסכן ביותר, אישיות שיש להתייחס אליה באהבה.
בכלבי האחו של הכפרים השוויצריים הוא ראה אוצר עתיק ויקר ערך, שיש לשמר. ב-35 השנים האחרונות של פעילותו הוא שילב מחקר גיאולוגי באלפשטיין, שבמזרח שוויץ, שם הוא למד להכיר את האפנצלר זננהונד. בשנת 1889, עם מותו של Max Sibers (אבי גזע האפנצלר) נתבקש היים על ידי ההתאחדות השוויצרית, לקחת על עצמו את המשך הטיפול באפנצלר. דבר שהוא עשה בקפדנות ובאהבה שאפיינה אותו. מעבר לשיפוט בתערוכות הוא עבד בשיתוף פעולה עם הכפריים ויעץ להם לגבי גידול מבוקר של כלבים גזעיים, לשמירה על מאפייני הגזע. בשנת 1906 הוא היה בין מייסדי מועדון הגזע הראשון אפנצלר זננהונד.
בשנת 1904 נפגש אלברט חיים בתערוכה בינלאומית בברן עם ה"דורבכלר" (Durrbachler) הראשון. כינוי זה ניתן לכלבים שהגיעו מהכפר Durrbach שנמצא בקנטון ברן. מובן מאליו שהוא קיבל על עצמו גם את הטיפול בטיפוס הזה. ב-1907 בתערוכה בלוצרן הוא שפט לראשונה את הדורבכלר. ב-1908 בתערוכה בלנגנטל הוא חשב שכלב שהוצג לפניו כדורבכלר, והיה גדול עם שיער ישר "כמו מקל", צריך להיות מוכר ככלב הקצבים העתיק, וראה את האפשרות לפיתוח של זן נוסף. בצורה ספונטאנית העניק לו את השם "גרוייסר שוויצר זננהונד". "בלו" הפך לאב טיפוס ולדוגמא לסטנדרט של הגזע. מועדון הגזע נוסד בינואר 1912.
ב-1913 הציגו שוב בלנגנטל 4 זננהונד בעלי זנב קצר. עם הפעילות הנלהבת של ד"ר אלברט היים התחילה ההתפתחות וקביעת הסטנדרט של הזן הרביעי של זננהנוד – האנטלבוכר, אך רק ב- 28 באוגוסט 1926 נוסד מועדון אנטלבוכר. ד"ר היים נתן לברנר זננהונד לא רק את שמו הנוכחי אלא גם קבע את מאפייני הגזע. מי שקורא את דוחות השיפוט שנתן ד"ר היים לכלבי הדורבכלר, יכול לחוש את ההשפעה של השקופותיו, והם אלו שקבעו את התפתחות הגזע כפי שהוא מוכר כיום. הוא קבע את המטרות צעד אחר צעד בשיתוף עם המגדלים, מה שהביא לו את אימון המגדלים (חברי המועדון). תרומתו בין היתר בתיעוד הפעילות של המגדלים ובהסקת מסקנות ממנה. חוץ מהמאמרים הבסיסיים הרבים ודוחות השיפוט שלו, עבור חובבי הברנר זננהונד בחוברת קטנה שפרסם היים על הגזע הינה חשובה ביותר. הוא פרסם אותה בשנת 1914 לכבוד התערוכה הלאומית השוויצרית הגדולה, ובמסגרתה פנה בקריאה נלהבת לאזרחי שוויץ להתעניין שוב בגזעים שלהם, שנשכחו במשך השנים. בחוברת פשוטה מאוד הוא תיאר את הזננהונד השווצריים בפרטי פרטים: צורה חיצונית, תכונות מיוחדות והשימוש והטיפול היומיומי בכלב. תיאורו את הברנר זננהונד מבוסס על היכרותו מהתערוכות וכמו כן הסתמך בעיקר על דברי המגדלים (זאת בניגוד לאפנצלר שאותו הכיר מקרוב בזמן עבדתו הגיאולוגית באזור אפנצלר). התיאור שלו של הגזע מבוסס על מכתב של "מועדון הדורבכלר הצעיר" ועל התיאור של ד"ר Scheideggers., וטרנר מלנגנטל. החוברת הקטנה מלווה עד היום דורות של חברי מועדון הזננהונד ונחשב עד היום "התנ"ך הקטן" של חברי המועדון. חוץ מהמקור הזה לא היתה כמעט אינפורמציה על הזננהונדים ובעיקר על הברנר, חוץ מפרטים מזעריים שנמצאים בעבודותיו של פרופ' תאופיל שטוצר (1845-1922), שהיה ידוע בזמנו במחקריו על מוצא זני הכלבים השווצריים.
עבודתיו של היים שומרות על הערך הכלבני עד היום, אם כי בהתלהבותו עשה היים אידיאליזציה בנקודות מסויימות. הוא התבסס על הידע המקובל בתקופתו וקיבל את התיאוריה שהכלבים הגיעו ממקור זר (התיאוריה הרומית והתיאוריה על המסטיף הטיבטי). הגישה של התורשה המודרנית ניצחה רק בשנים מאוחרות יותר.
גדולתו של פרופ' אלברט היים היא לא בתיאוריות אלא במה שהשיג ע"י הגדרת 4 גזעי הזננהונד, מתוך הכלבים "הפשוטים" של החקלאים. הוא קבע את הקריטריונים של כל גזע וקבע את מטרות הגידול בבירור. הוא עיצב את הגזע. בסיום תערוכת כלבים בשנת 1923 נשא אלברט היים נאום חגיגי אותו סיים עם המשפט שהוא תמצית עבודתו "וכשאני מרגיש שהמוות מתקרב, אחרי התודה לבני האדם שנתנו לי אהבה, לטבע שנתן לי את האפשרות לחקור בתוכו, אני מודה לחיות, ובעיקר לכלבים הנאמנים, שליוו אותי בשמחה וגם בעצב"
